יום שני, 22 במאי 2023

דברים שלמדתי משרה שמיר: אל תפחדי להמציא את עצמך מחדש

דברים שלמדתי משרה שמיר: אל תפחדי להמציא את עצמך מחדש

 

גם בשנות ה-60 לחייה, שרה שמיר ממשיכה להתפתח, להשתנות ולהתאים את עצמה למציאות החדשה. מדהים. אני מכירה כמה צעירים בשנות ה-30 לחייהם שמשוכנעים שמאוחר מדי לשנות קריירה, אבל שיחה אחת עם שרה תוכיח להם כמה הם רחוקים מהאמת.

 

שרה שמיר נולדה בפתח תקווה למשפחת שטיינמץ עם אמא צברית ואבא ניצול שואה, בשכונת פג'ה, בה גרו ניצולי שואה רבים. מיותר לומר שרבים מהם לא צחקו מעולם. ואולי בגלל זה היא הרגישה צורך להצחיק ולשמח אנשים כבר מגיל צעיר. "מאוד רציתי ללמוד לנגן באקורדיון", היא אומרת, "כי אקורדיון עושה שמח וזה מה שרציתי לעשות. היינו ארבעה ילדים בבית ולהורים שלי לא היה מספיק כסף לקנות לי אקורדיון, אז הם קנו לי חלילית, אבל זה לא אותו דבר. זה לא משמח באותה מידה".

 



שרה מספרת ש"מגיל צעיר מאוד הכנתי את עצמי לתפקיד של חיי. הייתי 'מוכרת' כרטיסים לילדים בשכונה עבור הצגה שהייתי מעלה בחצר ביתי. אני זוכרת שבבית הספר העלו הצגה ושיבצו אותי לתפקיד שולי מאוד. אבל לאחר ההצגה, כולם דיברו על כישורי המשחק שלי. כבר אז ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

 

שרה נרשמה לבית הספר "ויצ'"ו צרפת", בית ספר נחשב לאומניות, ולמדה אומנות בצורה אינטנסיבית. היא אומרת שכל יום נסעה מפתח תקווה לתל אביב וחזרה רק בחמש בערב.

 

בסיום לימודיה היא נישאה לבחיר ליבה, איש קבע ששירת בחיל הים. זמן קצר לאחר מכן, היא ילדה את בנה הבכור ועבדה בכל מיני עבודות מזדמנות. את הציור היא השאירה כתחביב.

 

לאחר שעברה עם משפחתה למושב השיתופי אלוני אבא, שרה תפקדה כרכזת תרבות, ובמסגרת תפקידה הפיקה אירועים, ביימה הצגות לילדים ובנתה תפאורות. אילו רק הייתה יודעת מתי היא תצטרך שוב את הניסיון הזה...

 

לקיבוץ כפר סאלד היא עברה לפני מעל 30 שנה, שם עבדה כמטפלת בגן ילדים ומהר מאוד מינו אותה לרכזת התרבות. "במשך כל התקופה המשכתי לביים, לכתוב ולהפיק הצגות ואירועים, להרים תפאורות מאפס. כל הזמן ביליתי מאחורי הקלעים ועדיין חיידק הבמה לא נגע בי, רק בעקיפין. הכי הרבה, הנחתי בחלק מהערבים שהפקתי. הרגשתי שזה חסר לי והייתי חייבת עוד", היא מספרת.

 

רק לאחר שהביאה לעולם ארבעה ילדים, וכשבנה הקטן היה בן שנה וחצי והיא בת 40, החליטה שרה שהיא חייבת לצאת ללמוד את מה שהיא הכי אוהבת – תיאטרון במכללת אורנים.

 

במקביל ללימודיה שלה, שרה התחילה ללמד בבית הספר 'עלי גבעה' דרמה חינוכית, "וזה היה להיט", במילותיה. לאחר מכן למדה במשך שנתיים תיאטרון קהילתי בתל חי ותוך כדי הרימה בספריה של הקיבוץ שעת סיפור לגיל הרך. "הבנתי שיש משהו מהפנט בצורה שסיפרתי סיפורים, והילדים, יחד עם ההורים, התמגנטו אליי. ומשם הכול התחיל".



 

רכז התרבות האזורי של המועצה ראה את שרה והציע לה להעביר שעת סיפור מחוץ לקיבוץ. שרה לא הרגישה שהיא מוכנה וסירבה להצעה. בשלב מאוחר יותר, הציע לה שוב להשתתף בהפנינג של אומנים, שהתרחש סמוך לחצר תל חי. שרה הרגישה כי אם המזל דופק בדלתה פעמיים, היא מתכוונת לפתוח את הדלת. היא הופיעה שם במהלך חופשת סוכות, ושעת הסיפור שלה הפכה להצלחה בלתי רגילה.

 

בחצר תל חי ראו את היכולת שלה להעביר סיפור והציעו לה ג'וב מעניין. השמועה על מספרת הסיפורים הלא שגרתית התפשטה, ושרה הוזמנה לספר סיפורים גם בבתים פרטיים. שרה שוב ניצלה את ההזדמנות והחליטה ללמוד לעומק את אומנות הסיפור.

 

לאור ההצלחה, שרה קיבלה יותר ויותר בקשות להופיע, שהיא עדיין עובדת בתור מורה. את נקודת המפנה בחייה היא פגשה במלון הבית של דונה גרציה הנמצא בטבריה, שם הופיעה ובאופן הכי תמים – השאירה כרטיס ביקור. ומאז, הטלפון לא הפסיק לצלצל. "הרגשתי שאני כבר לא עומדת בעומס- גם עבודה, גם הופעות, גם חמישה ילדים לגדל- אז החלטתי לוותר על החינוך ולדהור קדימה. האמנתי ביכולות שלי וזו הייתה החלטה נכונה", היא מסבירה.

 

שרה יצרה את מופע הסטאנד-אפ שלה "פרצופים" ורצה איתו ברחבי הארץ ואף מחוץ לגבולות ישראל. "פרצופים" הוא מופע אישי וחושפני המבוסס על דמויות מרתקות מחייה של שרה הססגונית ואחרי עשור של אינספור הופעות מוצלחות, הוא המשיך לשמור על דינמיות, להתפתח ולהשתדרג. אבל אז, בשיא הצלחתה, התחילה מגפת הקורונה וענף התרבות ספג מכה קשה. שרה, שבדיוק התחילה להופיע לצד אומנים מהשורה הראשונה ברחבי הארץ, הרגישה שהיא על גג העולם ושמכאן היא רק הולכת להמריא. "הנה, סוף סוף זה קורה לי, החלום שחלמתי עליו. הופעתי מול מאות אנשים בים המלח ובאילת, כרטיסי הביקור נחטפו והיומן שלי התחיל להתמלא", היא מספרת.

 

ההופעה האחרונה שלה לפני המגפה העולמית הייתה באילת, כשהקורונה רק הייתה באוויר, מן מחלה מסתורית בסין שעדיין לא הגיעה לשאר העולם. "אנשים בודדים במטוס עטו מסיכות ואני זוכרת ששמעתי שבסין יש סגר. חשבתי לעצמי איך אנשים יכולים לתפקד בסגר ותהיתי מה אני הייתי עושה במצב כזה. כששאלתי את עצמי, עניתי 'ברור, אני הייתי מציירת'. אני בוגרת לימודי אומנות ואומנם זנחתי את זה לטובת הבמה, אבל תמיד אהבתי את זה. על הבמה אני רואה את עצמי כסוג של מטפלת. אני מצחיקה אנשים, משמחת, עושה טוב. זה טיפול של ממש. לכן הרגשתי שזו השליחות האמיתית שלי, ושמתי את הציור בצד".

 

3 חודשים לפני הסגר הראשון, שרה הייתה נחושה לחזור וליצור. "החלטתי לשדרג את הכניסה לבית באמצעות פסיפס. רתמתי את בעלי והתחלנו בעבודה", היא מספרת. "דגדג לי לעשות משהו ייחודי, אז עבדתי על זה בין לבין הופעות, אלא שלא ממש הייתי בבית. הייתי עמוסה בהופעות רחוקות מהבית, חגגתי את החיים, ובזמן שכבר הייתי בבית - ג'ינגלתי בין הנכדים, כך שכמעט ולא היה לי זמן איכות עם עצמי".

 



"ואז שוב עלתה בראשי השאלה – מה הייתי עושה אם היה סגר? ועניתי לעצמי שהייתי מציירת. הדֶּק שלנו היה חייב שדרוג ומדי פעם הייתי גונבת קצת זמן בשביל לצייר עליו".

 

כשהסגר הגיע כמתוכנן גם לארץ, שרה הלכה לחנות וקנתה צבעים בשביל לסיים את הציור על הדק שבמרפסת ביתה, מרפסת שמשקיפה על הנוף הגלילי המדהים. "ידעתי שאני חייבת לנצל את הזמן הזה בסגר, למרות שמצד שני הבנתי פתאום שלא נכנס גרוש הביתה ושאין פרנסה".

 

"דיברו על זה שלא יהיו הופעות אבל לא ידעתי כמה זמן זה ימשך. פתאום התחלתי להבין שאני לא יודעת איך אני אתפרנס. גם אני עצמאית וגם בעלי, ופתאום לא נכנסת אגורה לבית. מצד שני, עדיין יש הוצאות, התחייבויות, חשבונות. הרי שום דבר לא עוצר. זו תחושה מאוד לא פשוטה, במיוחד בגיל שלנו, אז החלטתי לצמצם את ההוצאות, כדי לפחות לא להגדיל את הבור, וממש התחלתי ללכת עם 'מלפפון ועגבניה', כמו שאני אומרת, כי אני מבינה שלא תהיה הכנסה בקרוב".

 

בשלב הזה, שרה הגיעה למסקנה שהיא לא נותנת לקורונה להלחיץ אותה. "הבנתי שזו המציאות ואני לא מתכוונת להילחם בה. כמה שננסה לברוח – זה כאן ועם זה אנחנו נאלץ להתמודד. אין לי על מה להתווכח, פשוט התחלתי לחשב מסלול מחדש".

 

שרה הפנימה שלהופיע היא לא יכולה בגלל ההגבלות החדשות, אז היא חיפשה מה היא כן יכולה לעשות כבר עכשיו. "חיפשתי את האוצרות שיש לי והחלטתי להתחיל לצייר על הדֶּק. גם ככה הנכדים לא מגיעים בגלל הסגר וקיבלתי ממש במתנה זמן איכות עם עצמי, אז לפחות לנצל את זה".

 

שרה ניצלה את הסגר עד הסוף. מדי יום פתחה את הבוקר בפעילות ספורטיבית וכשחזרה ציירה על הדק. "ממש בניתי לי סדר יום. בנוסף, אחר הצהריים קיימתי מפגשים עם הקהל שלי בפייסבוק. יצרתי דמות בשם כרמלה כדי לשמור קשר עם הצופים ואפילו רכשתי אוהדים חדשים. יצרתי עוד ועוד דמויות ועשיתי כ-40 סרטונים של כרמלה והחברות שלה".

 

במקביל, היא נכנסה ל"אטרף" ובמשך שבועיים ציירה על הדק, למרות שמדי פעם התגנבו לראשה מחשבות לא פשוטות. "בימים הראשונים של הסגר הייתה לי קנאה בכל מי שמתפרנס. אפילו בקופאית של 'רמי לוי' קינאתי כי לה הייתה פרנסה ולי לא. אחר כך הבנתי שאם יש לך אמונה בבורא עולם, אתה יודע שאתה בידיים טובות ושהוא ידאג לך. אז יכולתי להרשות לעצמי להיות בראש שקט ובעיני רוחי ראיתי אותי כבר מתפרנסת".

 

בתום 14 ימי ציור, בתה של שרה, הגר, הגיעה לביקור קצר וראתה את מעשה האומנות שאמה יצרה. "היא הייתה בהלם! היא לא האמינה למראה עיניה. מיד היא צילמה והעלתה את זה לפייסבוק, ובאותו יום הפוסט קיבל 1,000 תגובות וכבר קיבלתי הזמנה לצייר ברמת אביב".

 

וככה, באמצע הסגר, שרה הצליחה להתפרנס מעבודות אמנות. אותה אמנות שהניחה בצד לפני כל כך הרבה שנים. גם הסרטונים של הדמות שלה "כרמלה" תפסו תאוצה ושרה העלתה מופע בזום. "כשהסגר נפתח, ולאחר שהתחלתי לקיים קצת הופעות בזום, חשבתי לעצמי שיש לי בית שצופה על נוף עוצר נשימה. הבנתי שאני צריכה להפוך אותו לבית של אומנות. גם ככה אנשים עובדים מהבית, אז גם אני אעבוד מהבית. פרסמתי הודעה בפייסבוק שאני מעלה מופע בביתי ל-30 איש, תחת ההגבלות, וכל הכרטיסים נמכרו".

 

ואז הגיעו עוד ועוד הופעות, בבוקר ובערב, אליהן הגיעו גם תושבי האזור וגם קבוצות מאזורים שונים בארץ. "זה ממש הפך להיות מקום עליה לרגל", היא מספרת. "לא הייתי עסוקה באין, הייתי עסוקה ביש. התחלתי לעשות הופעות עם ארוחות בוקר, בדֶּק הצבעוני מול הנוף, ואנשים ממש התפעלו מזה. בנוסף, פתחנו גם צימר בעליית הגג. הבן שלי בנה דלת מדהימה, סידר את הכניסה, בעלי שיפץ, אני ציירתי וממש עבדנו על זה סביב השעון".

 

ההופעות הביתיות של שרה מתקיימות עד היום, לאחר שהקורונה התפוגגה כלא הייתה. עובדים מחברות שונות, חברות טובות שרוצות לבלות ואנשים שרוצים לחגוג ימי הולדת מקוריים – כולם מגיעים אליה להופעה טובה ואוכל טוב, מעשה ידיה. 

 

שרה לא קיבלה את המציאות כגזירת גורל. היא הבינה שהמצב מצריך פתרונות יצירתיים. "הבנתי שאני חייבת להמציא את עצמי מחדש. עוד לא רציתי להוציא את עצמי לפנסיה. יש לי עוד מה לתת לעולם. אחרי שהתחילו ההופעות הביתיות וההזמנות לצימר, אנשים התחילו להגיע ונהיה אצלנו מאוד מעניין בחצר. החיים שלנו התחילו להתמלא בסיפורים, באנשים ובאוכל טוב".

 

שרה אומרת שהדרך היחידה לשמור על הפוקוס, גם ברגעים של אי וודאות, היא לבנות שגרה באי-שגרה. "אם אתה נותן לדברים חיצוניים לנהל אותך – אז אתה בבעיה. אמרו לי שבשבילי זה קל כי אני מוכשרת, אבל גם למי שיש כישרון, צריך את הדרייב, את התרוממות הרוח. זה לא רק כישרון, זה לקום ולהגיד – אני פה! ואני בועט ונושם וחי, למרות הכול".

 

דברים שלמדתי משרה

·       אל תפחדי להמציא את עצמך מחדש – לא משנה בת כמה את ומאיפה את מגיעה. גם בגליל הרחוק וגם בשנות ה-60 לחייה, שרה הקימה ממש בחצר ביתה – בית לתרבות איכותי וצבעוני, שמגיעים אליו מרחבי הארץ.

·       אל תוותרי על החלומות שלך – שרה למדה אומנות ורצתה להופיע על במות עוד שהייתה ילדה. רק לאחר שהייתה אמא לחמישה ילדים – שרה הגשימה את החלומות שלה. פעם ראשונה עם מופע הסטנד-אפ שלה, ופעם שנייה עם האומנות שחזרה לחייה בעקבות הקורונה. אף פעם לא מאוחר מדי להגשים חלומות.

·       הפכי את הלימון ללימונדה – שרה לא התעסקה ב"אכלו לי שתו לי". הקורונה השפיעה על כולנו, שרה חיפשה איך היא מנצלת את המצב בצורה הטובה ביותר. היא חיפשה את ה"יש" ולא את ה"אין". וכשמחפשים "יש" גם מוצאים.

·       היי יצירתית – שרה חיפשה תמיד דרכים יצירתיות להתפרנס. היא לא הייתה מקובעת. היא התחילה לצייר מנדלות, לצייר על מוצרים, לפתוח צימר, לארח אנשים במרפסת הפרטית שלה. היא באמת השתמשה במה שיש לה בצורה הטובה ביותר. לפעמים אנחנו נקלעים למצבים שאנחנו לא מצליחים לצאת מהם. אם רק נפתח את הראש לרעיונות חדשים – נצליח הרבה יותר.

·       שמרי על אופטימיות – שרה לא איבדה תקווה, מעולם. גם כשהמצב היה קשה. החיוך שלה והאופטימיות שלה מדבקים, וגורמים לאנשים להתאהב בה. ללא ספק, אנשים מגיעים אליה ממרחקים בגלל האישיות שלה. ככה זה עם אנשים אופטימיים – אנשים אוהבים להיות בקרבתם ונמשכים אליהם מרחוק.


יום רביעי, 25 בנובמבר 2020

ויתרה על האימהות ובחרה באומנה: "זה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיי"

 

בשנות ה-50 לחייה, ורד לרנר-הדסי החליטה לעזוב את עבודתה בחינוך הבלתי פורמלי בשביל לשמש אומנה לתינוקות שזקוקים לכך: "אין דבר נפלא יותר מלהעניק חיים מקדמים, בטוחים, אוהבים ומחבקים למי שהחיים לא זימנו לו את זה"


ורד לרנר-הדסי מקיבוץ שניר בחרה לוותר על האימהות, אבל כן החליטה לשמש הורה אומנה לתינוקות שבאמת זקוקים לכך. במהלך רוב חייה היא עבדה עם בני נוער, חלקם בסיכון, ובשנות החמישים לחייה היא החליטה לעזוב את הכול, ויחד עם בעלה לשמש כמשפחת אומנה לתינוקות שהוצאו מבתיהם על ידי צו בית משפט. עם כל הצער שבפרידה מהם, לאחר שהם נמסרו לבתים מאמצים, ורד אומרת ש"זה היה שווה כל רגע, חודש ושנה...  וזה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיי עד לרגע זה".

ורד לרנר-הדסי גרה רוב חייה בגליל. את רוב שנותיה העבירה בחינוך במסגרות הבלתי פורמליות, כגון תנועות נוער, השומר הצעיר, עינות הירדן, קיבוצים, מושבים ונוער בסיכון. "עבדתי עם ילדים ובני נוער, בעיר ובכפר, ובכל מקום שמצאתי לנכון לעבוד בו במסגרת החינוך הבלתי פורמאלי. בנשמתי התחברתי במיוחד לגיל ההתבגרות", אומרת ורד. "אהבתי את הפגישות האלה עם הנוער. הם מאוד דיברו אליי, הרגשתי שאני מהווה דמות משמעותית לבני הנוער שלוויתי, ויש לי את היכולת ללמד אותם כישורי חיים והתמודדות עם הגיל הנפלא אך לא פשוט – גיל ההתבגרות. הייתה לי זכות להציל לא מעט ילדים בדרך ולהראות להם שאפשר גם אחרת. האמונה הגדולה שלי בחיים היא האמונה שאני בוחרת את החיים ויכולה תמיד לבחור לא להיות קורבן של החיים אלא מנצחת, ואת זה העברתי לחניכי היקרים".

יש איזה מקרה מיוחד שאת זוכרת?

"היו הרבה במהלך השנים וכיוון שהגליל הוא מקום קטן שבו כולם מכירים את כולם, לא אפרט, רק אומר שליוויתי כמה מתבגרים והם עלו על דרך המלך".   

עשית את זה כל כך הרבה שנים, זה לא ייאש אותך?

"לא. אחד הדברים שאני יודעת על עצמי זה שאני מאד מאמינה בדרך שלי, אני מאד חזקה ואמיצה. בעבודתי עם מתבגרים דרכי הייתה מאד טוטאלית, נתתי את עצמי ולרבים הייתי דמות מאד משמעותית. בשבילם גם הלכתי באש ובמים, אבל לא בצורה עיוורת אלא עם עיניים פקוחות, וידעתי שאני אשיג את מה שאני מבקשת עבורם. הצלחתי ובגדול".

בתור אחת שעבדה עם נוער, נראה שהמצב מתדרדר, אך עם זאת, הקשיים שלהם יותר גדולים היום. יותר קשה היום להיות נער או נערה בגיל ההתבגרות.

"אני כבר לא בחינוך הבלתי פורמאלי מעל עשר שנים ולדעתי הרבה יותר קשה היום להיות מתבגרים. קודם כל, החיבור בין אחד לשני הוא לא כמו שהיה. מאז שיש את כל הטכנולוגיה והרשתות החברתיות הנוער ממש השתנה, פחות מתקשר, פחות מדבר בשפה שלי, עסוקים יותר במחשבים או בסמארטפונים. הם מאבדים משהו מאוד חשוב בעיניי – את החום, את המגע, את יכולת הקרבה, והם עושים את זה באמצעות אמצעים חיצוניים. גם נושא הבריונות ברשת עלה המון מדרגות, תמיד היו חרמות, אבל זה לא היה כל כך פתוח, ידוע ומתוקשר ברשתות החברתיות כמו שזה היום".



האומץ מנצח לא הפחד

ורד חשבה על רעיון האומנה כמה שנים לפני שעזבה את עבודתה, ובשנות החמישים לחייה החליטה לעשות את המהלך, יחד עם בן זוגה. "בחרתי לא להביא ילדים לעולם כי יש מספיק ילדים שצריכים את מה שאני יכולה לתת, לא הייתי צריכה ילדים משלי ולא עניין אותי מה אשאיר אחרי. אני אשאיר את מה שאשאיר בצורה שלי. כל החיים עבדתי מבחירה עם ילדים ובני נוער כי ידעתי שאני יכולה לעזור, ובאיזשהו שלב הייתה לי תובנה שאם אני באמת רוצה לעזור למישהו – אז זה חייב להיות מההתחלה. אחרי שעבדתי עם נוער בסיכון וראיתי מקרים קשים, במיוחד היה לי ברור שאני רוצה לעזור לילדים לא להגיע למצב הזה, אלא לגדל אותם ולהראות להם שהעולם יכול להיות מקום טוב לגדול בו. אז עצרתי הכול והלכתי על אומנה לתינוקות".

איזה ילדים מגיעים לאומנה?

"ילדים שההורים שלהם לא מסוגלים להכיל אותם ולגדל אותם לבד. בדרך כלל בשל מצבים של התמכרויות, מחלות נפש או יחסים לא טובים בין ההורים. זה מה שגורם בדרך כלל לעובדות סוציאליות להוציא ילדים מהבית".

זה לא הפחיד אותך? בכל זאת, אלה ילדים עם רקע קשה, בני משפחה מסובכים.

"זה הפחיד אותי מאוד, אבל כשאני מחליטה משהו – האומץ מנצח, אני מפחדת לעשות הרבה דברים כמו ללכת לבד בחושך, אבל במקרה של האומנה כל כך רציתי שהזזתי את כל מה שהפחיד או סגר אותי. למזלי, בן הזוג שלי היה איתי בעניין כי הוא ידע כמה זה חשוב לי וכמה אני רוצה את זה, הוא תמך ועזר, ושנינו היינו שותפים מלאים לגידול התינוקות".

ואז, זמן קצר אחרי ההחלטה, ורד קיבלה טלפון ביום גשום אחד ב-15:30 מעובדת סוציאלית שבישרה לה שיש תינוקת שמחכה להם ושאלה "האם את מוכנה לקבל אותה?". התשובה כמובן הייתה חיובית, וכעבור 3 שעות, הופיעה העו"סית עם סל קל ובו תינוקת בת כמה ימים בלבד.

מה עשית?

"זה היה מעכשיו לעכשיו, לא היה לנו בבית כלום! היא הגיעה עם שקית קטנה ובה כמה בגדי החלפה, אוכל וטיטולים בודדים, וזהו. באותו ערב התחלנו להתארגן על דברים לתינוקת, גם מחברים בקיבוץ, ולמחרת השלמנו את השאר".

ואיך הרגשת?

"הרגשתי כמו בהתאהבות הכי גדולה שיכולה להיות. אומנם היא לא גדלה אצלי בבטן, אבל ברגע שהחזקתי אותה בידיים - זה היה רגע שיא אין לי מילים לתאר אותו, פשוט רגע קסום".

ורד ובן זוגה לא ידעו לכמה זמן ישמשו כשמשפחת אומנה לאותה תינוקת, זה היה יכול להיות חודש או שנה. בסופו של דבר, הם טיפלו בתינוקת קצת יותר משנה ואז היא נמסרה למשפחה מאמצת. "היינו משפחה טובה מבחינת השירות הסוציאלי כי אנחנו אנשים טובים ואין לנו עוד ילדים, כך שהתינוקות יכלו לגדול בצורה הכי טובה שיש".

איך היה פתאום לגדל תינוקת אחרי גיל חמישים?

"הייתה לי מוכנות כל כך גדולה לזה ורציתי את זה מאוד, כך שזה היה פשוט אחד הדברים הטובים שקרו לי. עד אז הייתי אישה של חופש, עושה מה שבא לי, ופתאום כל כולי התמסרתי לדבר הזה. טיפלתי ודאגתי לתינוקת, לא עשיתי שום דבר עבורי חוץ מזה".



"הרגשתי שתלשו לי את הלב"

התינוקת נמסרה לאימוץ, ולמרות שורד ידעה שזה יקרה, הפרידה הייתה קשה מנשוא. "הלב מרגיש, הלב לא יכול לדעת. הרגשתי שתלשו לי את הלב, אבל אמרתי שאני מוכנה לוותר על הכול בשביל לעשות את זה שוב. אני ורד שמאושרת לוותר על עצמי בשביל תינוק קטן".

כמה חודשים לאחר שנפרדו מהתינוקת, שאת שמה לא ניתן לפרסם, התקשרה עו"סית לבני הזוג ואמרה שיש תינוקת בבית החולים ושעליהם לקבל החלטה לא פשוטה. "אמרו לנו שמדובר בתינוקת עם התמכרות קשה לסמים עם גמילה ארוכה מאד, נסענו לראות אותה כמה פעמים בפגיה ובפעם השלישית החלטנו לקחת אותה הביתה. לא יכולתי לסבול את המחשבה שהיא תישאר שם או שתעבור למעון שבו יהיה קשה מאד לטפל בקריז שלה. זו הייתה תקופה לא קלה. היא הייתה בקריזים עד גיל חמישה חודשים, מחוברת למוניטור 24 שעות ביממה. בכל פעם שהיא התעוררה בבוקר אמרתי תודה. אפילו הרופאים אמרו שהיא נס".

ידעת מה הרקע שלה?

"ידעתי שהאמא שלה השתמשה בכל מיני סוגי סמים בתקופת ההיריון שלה. היום היא כבר ילדה גדולה ובמזל לא נגרם לה נזק מוחי. אני מדי פעם שומעת דיווחים עליה וזה פשוט טוב לשמוע שהיא גדלה להיות ילדה מקסימה. כתינוקת, היא  הייתה על הידיים שלי כל היום והייתי שרה לה ואומרת לה שיהיה בסדר, שהיא חזקה ושהיא תנצח את הכול. שכנעתי אותה וגם אותי. היא פשוט בכתה רוב שעות היום, מתכווצת מקריזים, אפילו לחתל אותה לא יכולתי כי הרגליים שלה היו מכווצות. בשבועיים הראשונים לא יכולתי לישון כי היא כל הזמן תלשה את חוטי המוניטור שהיו מחוברים לגופה הקטן. המוניטור שלה צפצף בלי הפסקה. לא עיכלתי בזמנו שהיא הייתה ממש בסכנת חיים. היום אני מבינה. אחרי שבועיים הבנתי שאני חייבת לישון בשביל להיות מסוגלת לטפל בתינוקת הזאת. לא יעזור להיות ערה כל הלילה ולחשוש. ידעתי שאני עושה את הכי טוב עבורה, ואם משהו יקרה, זה לא בגללי, אלא בגלל העולם, זה נתן לי כוח להסתכל על הדברים מבחוץ ולהמשיך הלאה".

גם התינוקת השנייה נמסרה לאימוץ וורד הייתה מוכנה לעוד ילדה, למרות הכאב הגדול שבפרידה. "אמרתי לעצמי שאם אני אמות מחר, לפחות אמות הבן אדם הכי מאושר בעולם. ואכן, קיבלנו עוד תינוקת שננטשה בבית החולים על ידי אימה. היא הייתה פשוט מתנה, ישנה 12 שעות בלילה, אכלה, שיחקה ונהנתה מחייה, כלום לא הפר את שלוותה".

אלא שאז, בן זוגה של ורד התבשר שהוא חולה "הוא התחיל לקבל טיפולים בבית החולים ואני תמרנתי בין הטיפול בו והטיפול בה. ידעתי שזה יהיה קשה עם הזמן, אבל לא הסכמתי לוותר על הילדה, עד שיימצא לה בית מאמץ. גידלנו אותה עד גיל שנה ואז היא קיבלה משפחה מאמצת".

ורד ובן זוגה הבינו שהמצב מעתה והלאה לא יהיה פשוט ולכן, בלית ברירה, וויתרו על ההזדמנות לשמש כמשפחת אומנה לתינוקות אחרים. "רציתי 8 תינוקות, אבל בסוף יצא 3. הבנתי שאני צריכה לעשות לביתי בתקופה הזו, ותינוק נוסף יקשה מאד על חיינו הסבוכים ממלא".

לפני חמש שנים, פנתה לבני הזוג עו"סית שסיפרה על נערה שגרה בפנימייה ושאלה אותם אם יוכלו להיות עבורה "משפחה מארחת". בני הזוג הסכימו, אירחו את הנערה, ולאחר כמה חודשים היא ראתה שטוב לה שם וביקשה לחיות איתם. "בן זוגי כבר היה בשלבי מחלה מתקדמים, אז שקלנו את העניין והגענו למסקנה שגם הפעם נעשה את הכי טוב שאנחנו יכולים לטובת העניין, לא פשוט אבל אפשרי..."

לסיום, היית ממליצה, מהניסיון שלך, על אומנה?

"בוודאי, במיוחד בתקופה שכזו שהרבה ילדים נמצאים במשפחות שלא יכולות להכיל אותם, מה יותר נכון מלאפשר להם חיים נוחים, טובים, מקדמים ומכילים יותר? אין דבר נפלא יותר מלהעניק חיים מקדמים, בטוחים, אוהבים ומחבקים למי שהחיים לא זימנו לו את זה. בקצה העין מתגנבת לה דמעת פרידה, דמעה שאינה עוזבת לעולם, אך רגעי האושר הנצורים בליבי גדולים מהכול, ובמיוחד התוצאות המדהימות שהם הכוח, העוצמה, היכולת והמניע".

 

יום ראשון, 1 בנובמבר 2020

מור עמדי: "כשהבוס שלי פיטר אותי הוא עשה לי טובה ענקית"

 

מהיי-טק להום טק: מור עמדי החליטה לעשות שינוי קריירה ולפתוח עסק עצמאי דווקא בתקופה הכי קשה במשק


מור עמדי (31) גדלה בירושלים ואת חייה הקרייריסטים החלה כבר בצבא. "שירתי ביחידה טכנולוגית ומיד לאחר מכן התחלתי לעבוד בהיי טק בזכות הניסיון שצברתי בשירות הצבאי", היא מספרת. "תוך כדי, סיימתי תואר בהנדסת תוכנה, ומיד לאחר מכן עבדתי בשלוש חברות שונות בתור מתכנתת".

אז אם נקפוץ לסוף, איך התעניינת בתחום שהוא כל כך שונה מהום סטיילינג, העיסוק שלך היום?

"תמיד הייתה בי אהבה לתחום הריאלי ולתחום האומנותי, מין שילוב כזה. התחום הריאלי מאוד מאתגר אותי. מאז שאני זוכרת את עצמי, שיעורי מתמטיקה ומדעי המחשב היו השיא בשבילי. יש בי צד שאוהב אתגרים שכליים ונהניתי מההצלחה שהייתה לי בתחום. שיצרתי מאפס קוד שיגרום למשהו לפעול או יהפוך לאפליקציה, זה דבר מדהים בעיניי. זו גם יצירה – יצירה בקוד. יש הרבה עניין מאחורי זה, זה תחום מרתק ובלתי נגמר".



בתאוריה זה נשמע נחמד, אבל במציאות מור התקשתה לשבת 11 שעות ביום מול המחשב. "זה פחות התאים לי. אני אדם שאוהב אנשים והגעתי למצב שאני כבר לא נהנית ממה שאני עושה. חוויתי משברים וכבר היה קשה לי להגיע לעבודה, הרגשתי שאני משקרת לעצמי. הגעתי בבוקר למשרד, התנאים היו מפתים, המשכורות גבוהות, אבל בפועל אין לך שמחת חיים. הסופ"שים היו מדהימים, את יכולה לנצל את הכסף שצברת, לטוס לחו"ל, לאכול במסעדות, אבל אני לא חיה בשביל הסופ"שים".

וכך, בגיל 28, כשרוב חברותיה נשואות עם ילדים או בעלות עבודה יציבה, מור החליטה שהיא עושה שינוי דרסטי ונוטשת את תחום ההיי טק לטובת האהבה האמיתית שלה. "החברים והמשפחה הסתכלו עליי כאילו אני משוגעת, לא הבינו איך אני יכולה לעזוב את כל הטוב הזה. סיימתי את הלימודים בהצטיינות, אחרי 5 שנים קשות של לימודי ערב בשילוב עם עבודה, ולא הבינו איך אני זורקת לפח את כל מה שבניתי. ידעתי שאני רוצה להיות מעצבת פנים, אבל אמרו לי כל הזמן שאין בזה כסף, אין עבודה, יש תחרות. התגובות היו מלחיצות ממש".



במהלך אותה תקופה, מור רצתה לעזוב את ההיי טק, אבל עדיין חששה. היא חיה במרכז תל אביב וגם השתוקקה לזוגיות שקצת נפגעה מאורח החיים שלה. "במשך הרבה מאוד שנים הייתי מכוונת קריירה, עד היום. בהיי טק את עובדת שעות מטורפות, גם כשאת חוזרת הביתה ולפעמים גם בסופ"שים, וזה עניין של סדר עדיפויות. יש כאלה שעבדו איתי שהיו בזוגיות, אבל אני כל הזמן רציתי להתפתח והשקעתי את כל כולי בקריירה".

את נשמעת מאוד מכוונת מטרה, זה הגיע מאמא?

"ממש לא. אמא עובדת במשרה מלאה אבל הבית חשוב לה יותר מהעבודה. גם היא פרפקציוניסטית כמוני, בזה אנחנו דומות, אבל זה משהו שאני מנסה להתמודד איתו, זה דורש הרבה מאוד עבודה. לא קל לנסות להיות מושלם כל הזמן".


יום אחד כשהגיעה לעבודה, הבוס של מור קרא לה לשיחה ובישר לה שהיא מפוטרת. "הוא ראה שאני לא שם. אני יושבת פיזית במשרד אבל הנפש שלי לא מחוברת. הוא עשה לי טובה ענקית. הוא פשוט עשה את הצעד שאני לא העזתי לעשות. אחרי שעזבתי, אמרתי לעצמי שהפעם אני לא מחפשת עבודה בהיי טק, אלא לוקחת את ההזדמנות שניתנה לי והולכת להגשים חלום. דווקא מי שהכי עזרה לי הייתה אמא שלי. היא תמכה בי, ובלעדיה לא הייתי איפה שאני היום. ידעתי מבפנים מה אני רוצה, אבל היא פשוט נתנה לי את הדחיפה הזו. הייתי צריכה לשמוע ממישהו שאני מסוגלת וזה מה שדחף אותי לשינוי".

מור החליטה לטוס למזרח לחצי שנה ולאחר מכן לחזור לארץ ללימודי הום סטיילינג. אלא שלפני הטיסה, היא התארחה במושב בגליל, התאהבה בנופים הפסטורליים, והחליטה שלשם היא שייכת. "הייתי בצימר עם המשפחה שלי, ביקרנו משפחה ברמות נפתלי, וכשקמתי בבוקר וראיתי את הנוף פתוח לפניי – ידעתי שפה אני חייבת להיות. טסתי למזרח ואמרתי לכולם שאני חוזרת לגליל, למרות שכשחזרתי, חששתי מהמעבר".



מה גרם לך בכל זאת להגיע לגליל?

"החלטתי לקחת סאבלט בקיבוץ דן לתקופה של חודש, לבדוק איך זה לגור שם. כבר אחרי שבועיים סגרתי חוזה על דירה בשדה נחמיה, שהתפנתה לגמרי במקרה. זה כבר היה ברור לי שזה המקום בשבילי. גרתי בשדה נחמיה בדירת חדר במשך שנתיים ואז עברתי לקיבוץ מעיין ברוך, אבל את פרויקט ההום סטיילינג הראשון שלי עשיתי שם, בדירת חדר בשכונת דיזינגוף שבשדה נחמיה, והפרויקט גם התפרסם ב-YNET. זו הייתה חשיפה מטורפת ואני מודה עליה כל יום".


עוד במהלך לימודיה, מור חיפשה עבודה שתחזיק אותה עד שהעסק שלה יתרומם. היא פנתה לטוב ולמוכר, אך בצורה קצת שונה. "לא רציתי לעבוד שוב מול מחשב, אבל אהבתי ללמד. הגעתי למכללת תל חי וממש במקרה פתחתי שם מחזור חדש של מכינה שנתית ייעודית. מאוד נהניתי מהעבודה עם הסטודנטים ולפני 4 חודשים הייתי אמורה לפתוח מחזור חדש, אלא שאז החלטתי לוותר ולהשקיע רק בעסק שלי".

דווקא עכשיו? בתקופה כל כך לא יציבה?

"דווקא התחום הזה לא נפגע על ידי הקורונה כי אנשים נמצאים הרבה יותר בבית ומבינים שהבית הוא חלק משמעותי מהחיים שלהם. איך שהבית שלהם יראה – כך תראה המציאות שלהם. דווקא עכשיו אני מקבלת פניות מאנשים שרוצים לשדרג את הבית, והגישה שלי היא אקולוגית, בעד צמצום צריכה, כך שאני ממש לא בעד לקרוע את הכיס בדרך לבית יפה".

"בית יפה לא קשה לעצב עם הרבה כסף, האתגר הוא כשאין. ושם גם מתחיל הכיף האמיתי. הבית חייב לשרת אותנו פונקציונלית ורגשית, חייב להיות מחובר לאישיות של הדיירים שלו, וזה לאו דווקא בית שהוצאת עליו הרבה כסף. אני מאמינה שאדם חייב לקום בבוקר ולהרגיש שטוב לו לגור פה. לפעמים רק שינוי מיקום של חפצים ששוכבים בבית יכול לעשות את כל ההבדל".

לאנשים יש נטייה לאגרנות, זה גם יכול להשפיע על האווירה בבית?

"נכון. כשיש עומס, יש יותר מה לנקות 😊 אבל העומס מתחיל מהדברים הכי קטנים, כמו מסמכים למשל. אנשים שומרים קלסרים שלעולם לא יצטרכו. צריך לדעת מתי לשחרר. אני מכוונת למינימליזם בחפצים שמוביל למינימליזם מחשבתי. כשיש הרבה דברים בבית, הבית תמיד מבולגן וצריך להשקיע הרבה מאוד אנרגיה בניקיון. זה משליך על המציאות שלך בסופו של דבר. אתה רוצה להרגיש במיטב בבית, להיות בפוקוס, וזה בלתי אפשרי כשיש עומס ויזואלי".



נשמע שזה ממש כמו טיפול רגשי ההום סטיילינג.

"לגמרי. זה שינוי עצום ואנשים לא אוהבים שינויים, שינויים מאתגרים אותם והם זקוקה לתמיכה וליווי. העבודה שלי היא 60% עיצוב ו-40% שיחות נפש, וזה הכיף שלי, לגעת באנשים, כי כשאני יוצאת מהבית אני יודעת שעשיתי משהו טוב".

לסיום, מה תציעי לנשים שרוצות לעשות שינוי?

"תאמיני בעצמך, זה הכול בראש. אם תחשבי חיובי - זה מה שיהיה, וכמובן תקיפי את עצמך באנשים שמפרגנים לך, עושים לך טוב ומקדמים אותך. פשוט קומי כל יום בבוקר ותאמרי – אני יכולה ואני אצליח".